ההודעה של הנשיא טראמפ על הפסקת הסיוע הביטחוני בסוף 2026 התקבלה בישראל כמו הודעה על פיטורים. פרשנים ספרו את המיליארדים החסרים, פוליטיקאים חיפשו אשמים, ובמשרד האוצר כבר משרטטים את שלוש האפשרויות הרגילות: עוד גירעון, עוד מסים או עוד קיצוצים "רוחביים" שאף אחד לא מרגיש עד שהם מגיעים לבית החולים הקרוב.

אני מציע להסתכל על זה אחרת. סוף הסיוע הוא לא אסון כלכלי. הוא תזכורת, אולי האחרונה, לכך שמדינה עשירה צריכה לממן את עצמה. והדרך לממן את עצמה היא לא להעלות מסים על מי שעובד, אלא להקטין את מה שהמדינה מוציאה על דברים שהיא לא צריכה לעשות בכלל.

בואו נשים את המספרים על השולחן

הסיוע האמריקאי עומד על כ-3.8 מיליארד דולר בשנה, כ-12 מיליארד ש"ח. זה נשמע הרבה, אבל זה כ-0.6% מהתוצר ופחות מ-2% מתקציב המדינה. תקרת ההוצאה של הממשלה ב-2026 עמדה על כ-699 מיליארד ש"ח. במילים אחרות: הסיוע הוא בערך שישה ימים של הוצאות ממשלה.

נתוןהיקף
הסיוע האמריקאי השנתיכ-12 מיליארד ש"ח
תקרת ההוצאה הממשלתית ב-2026כ-699 מיליארד ש"ח
יחס חוב-תוצר ב-2025, לפי פיץ'68.5%
יחס חוב-תוצר צפוי ב-2028, לפי פיץ'72.1%
דירוג האשראי של ישראלA, תחזית שלילית

הבעיה של ישראל היא לא 12 המיליארדים שייעלמו. הבעיה היא המגמה בשורה שלפני האחרונה. חברת הדירוג פיץ' צופה שיחס החוב לתוצר ימשיך לעלות בשנים הקרובות, וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהתחזית לדירוג שלנו נשארה שלילית. כל עלייה כזו מייקרת את ההלוואות של המדינה, ובסוף גם את המשכנתא שלכם ואת האשראי של העסק הקטן ליד הבית.

מדינה שגדלה בכל משבר ולא מתכווצת אף פעם

יש חוק ברזל בכלכלה הציבורית: הוצאה שנולדה בזמן חירום כמעט אף פעם לא מתה כשהחירום נגמר. ראינו את זה בקורונה, וראינו את זה במלחמה. תוספות "זמניות" הופכות לבסיס התקציב, משרדים חדשים מקבלים תקנים, וכל סעיף שנכנס לתקציב מוצא לעצמו לובי שישמור עליו.

מה שמעניין הוא דווקא מה שקורה עכשיו. אין ממשלה, ואין תקציב ל-2027. אם המצב יימשך, המדינה תעבור לתקציב המשכי, שבו ההוצאה מוגבלת לתקרה של השנה הקודמת בתוספת גידול האוכלוסייה. פיץ' עצמה מעריכה שהמנגנון הזה עשוי לצמצם את הגירעון באופן זמני, ובצדק מציינת שזה תוצאה של שיתוק ולא של רפורמה.

אבל תחשבו על זה לרגע: המשק ממשיך לצמוח, הבורסה ממשיכה לתפקד, והאזרחים ממשיכים לעבוד, גם כשהממשלה לא מצליחה להעביר אפילו תקציב. זה לא טיעון בעד שיתוק. זה טיעון לכך שחלק גדול ממה שהממשלה עושה פחות הכרחי ממה שמספרים לנו.

ארבעה צעדים שהממשלה הבאה צריכה לעשות

אז מה כן? לא קיצוץ רוחבי, שמעניש באותה מידה את המשרד היעיל ואת המשרד המיותר. אלא שינוי מבני, כזה שמגדיל את העוגה במקום להתווכח על הפירורים.

  1. לפתוח את השווקים ליבוא. יוקר המחיה בישראל הוא במידה רבה מס סמוי: מכסים, תקינה ייחודית ודרישות סימון שאין להן הצדקה בטיחותית, והן בעיקר מגינות על יבואנים ויצרנים מקומיים מפני תחרות. רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" הייתה צעד בכיוון הנכון. צריך להשלים אותה ולהרחיב אותה לכל ענף שאפשר.
  2. לשחרר את התכנון והבנייה. המדינה מחזיקה ברוב הקרקעות, ושולטת בקצב שבו הן הופכות לדירות. כל שנה של עיכוב בוועדה היא כסף שעובר מהזוגות הצעירים לבעלי הדירות הקיימות. פחות שכבות אישור ולוחות זמנים מחייבים לרשויות יעשו לשוק הדיור יותר מכל מענק או הטבה.
  3. להתנות תמיכות בעבודה. הדרך הכי בטוחה להגדיל את הכנסות המדינה בלי להעלות שיעורי מס היא להגדיל את מספר האנשים שמשלמים מס. במקום קצבאות ופטורים שמתגמלים אי-השתתפות בשוק העבודה, צריך לתגמל עבודה, למשל דרך הרחבת מס הכנסה שלילי. זה נכון לכל קבוצה באוכלוסייה, בלי יוצא מן הכלל.
  4. לסגור את מה שמיותר, ולא רק לצמצם. משרדי ממשלה שהוקמו לצורכי קואליציה, רשויות כפולות ותקציבים ייעודיים שאיש לא בודק את התועלת שלהם. כל שקל שנשאר בידי האזרחים ובידי העסקים הוא שקל שעובד בשביל הצמיחה, במקום להיבלע במנגנון.

ומה עם הביטחון?

זו השאלה הכי קשה, ואני לא מתחמק ממנה. תקציב הביטחון הוא כבר היום הסעיף הגדול בתקציב, ואיש לא מציע להפקיר את הביטחון. דווקא בגלל זה צריך לנהל אותו כמו עסק ולא כמו סעיף קדוש: לבחון כל פרויקט רכש לפי התועלת שלו, לעודד תחרות בין ספקים ולהשקיע בתעשיות הביטחוניות הישראליות, שמייצאות לכל העולם ויוצרות כאן מקומות עבודה. מעבר מסיוע לשותפות יכול להיות גם מעבר מתלות ליכולת.

ומה שחשוב לא פחות: צבא חזק נשען על כלכלה חזקה. מדינה שמתייקרת לאזרחיה, שמעלה מסים על המעמד העובד ושמבריחה את הצעירים המוכשרים שלה לחו"ל, תתקשה לממן כל צבא, עם סיוע או בלעדיו.

מה יגידו המבקרים

יש מי שיטענו שזה לא הזמן לצמצם את הממשלה, ודווקא עכשיו, אחרי שלוש שנות מלחמה, המדינה צריכה להשקיע בשיקום הצפון ובמערכות הבריאות והחינוך. יש בטענה הזו היגיון, ואני מסכים שיש הוצאות שאסור לגעת בהן. אבל השקעה אמיתית בשיקום מחייבת דווקא סדר עדיפויות חד יותר: כשכל סעיף בתקציב מוגן, האזורים והשירותים שבאמת זקוקים לכסף מקבלים פחות.

אחרים יטענו שפתיחת השווקים תפגע ביצרנים המקומיים ובעובדים שלהם. זה נכון לחלק מהם, וצריך ללוות את המעבר ברשת ביטחון זמנית ובהכשרה מקצועית. אבל אי אפשר לבקש מתשעה מיליון צרכנים לשלם יותר על כל מוצר כדי להגן על כמה מפעלים. המחיר של היעדר תחרות פשוט מפוזר בין כולנו, ולכן קל לא לראות אותו.

השורה התחתונה

מדינות לא נשברות בגלל סיוע שנגמר. הן נשברות כשהן מתרגלות לחיות מעבר לאמצעים שלהן ומגלגלות את החשבון לדור הבא. לישראל יש היום משק צומח, שוק עבודה חזק ותעשיית טכנולוגיה מהטובות בעולם. מה שאין לה זה ממשלה שמוכנה להגיד "לא".

הממשלה הבאה, מתי שלא תקום, תצטרך להחליט אם היא ממלאת את החור של הסיוע בעוד מסים ועוד חוב, או מנצלת אותו כדי לבנות מדינה רזה, יעילה וחופשית יותר. אני יודע מה הייתי בוחר. השאלה היא אם יהיה מי שיעז.