שתי החלטות שהתקבלו השבוע, במרחק של יומיים זו מזו, מספרות סיפור אחד: ישראל מנסה לבנות לעצמה עצמאות במשאבים שהמלחמות של השנים האחרונות הוכיחו כמה הם קריטיים – אנרגיה וחומרי גלם.

ביום שני הודיעה חברת הנפט והגז האמריקאית מרפי אויל (Murphy Oil) שקיבלה ממשרד האנרגיה שישה רישיונות חיפוש בגוש G במים הכלכליים של ישראל. ביום רביעי אישרה הממשלה פה אחד את הצעת שר החוץ גדעון סער לתוכנית לאומית למינרלים קריטיים.

6רישיונות חיפוש בגוש G
~1,700 קמ"רשטח הגוש, כ-25 ק"מ דרום-מערבית ללווייתן
36 חודשיםהזמן שעומד לרשות השותפות לקדוח באר חיפוש

חלק א': מרפי ורציו במקום אני

לפי הודעת מרפי ודיווח רויטרס, הרישיונות מכסים כ-1,700 קמ"ר בים, כ-25 ק"מ דרום-מערבית למאגר לווייתן – אחד ממאגרי הגז הגדולים במזרח הים התיכון. חברה בת של מרפי תהיה המפעילה ותחזיק 50%, ושותפות רציו אנרגיות הישראלית, שהיא גם שותפה בלווייתן, תחזיק את ה-50% הנותרים.

הגוש הזה כבר היה בידיים אחרות. ב-אוקטובר 2023 זכתה בו קבוצה בהובלת אני האיטלקית, יחד עם רציו ודנה פטרוליום. לפי OilPrice, אני דחתה את קבלת הרישיון אחרי פרוץ המלחמה בעזה ובהמשך פרשה, בנימוק של הקצאה מחדש של השקעות – ובגלובס דווח שגם לחצים פוליטיים השפיעו על ההחלטה. כניסתה של מרפי מצטרפת לשברון, המפעילה של לווייתן ותמר, והופכת אותה למפעילה אמריקאית שנייה במים של ישראל.

מנכ"ל רציו, יגאל לנדאו, אמר שהענקת הרישיונות היא צעד חשוב להרחבת פעילות החיפושים ולהגדלת עתודות הגז של ישראל לעשורים הבאים. מרפי מסרה שהשותפות תבחן את פוטנציאל החיפוש, אך לא פירטה תוכנית עבודה.

חלק ב': מינרלים קריטיים – מליתיום ועד שבבים

מינרלים קריטיים הם חומרי גלם שמשמשים בתעשיות מתקדמות: ייצור שבבים, רכבים חשמליים, מטוסים, מערכות ביטחוניות וטכנולוגיות בינה מלאכותית. לישראל אין מכרות גדולים של רוב החומרים האלה, והיא תלויה ביבוא – בחלק מהמקרים, מסין, ששולטת בחלק גדול מהעיבוד העולמי.

התוכנית שאושרה מאמצת את המלצות צוות בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד החוץ, עדן בר טל. היא נשענת על שני צירים: הבטחת אספקה למשק ולמערכת הביטחון, ויצירת "נכסים" ישראליים – כלומר, מינוף החדשנות הטכנולוגית והמדעית של ישראל כדי להפוך לשותפה רצויה בשרשראות האספקה העולמיות, דרך בריתות עם מדינות נוספות. היוזמה קודמה אחרי שסער השתתף בוועידת שרים בוושינגטון בהזמנת מזכיר המדינה מרקו רוביו, ובאפריל התקבלה החלטת ממשלה ראשונית להקמת הצוות. סער תיאר את הנושא כאסטרטגי ממעלה ראשונה וכחלק מהביטחון הלאומי.

ההקשר העולמי ברור: בתחילת השנה דווח על תוכנית אמריקאית בשם Project Vault להקמת מאגר אסטרטגי של מינרלים קריטיים בהיקף של כ-12 מיליארד דולר, כדי להקטין את התלות בסין. ישראל מנסה למצוא את מקומה בתוך הברית הזו.

הזווית ההיסטורית: מ"אין לנו נפט" לתמר

במשך עשרות שנים, הבדיחה הישראלית הייתה שמשה רבנו הוביל את העם 40 שנה במדבר כדי להגיע למקום היחיד במזרח התיכון בלי נפט. ב-2009 זה השתנה: הגילוי של מאגר תמר, ואחריו לווייתן ב-2010, הפכו את ישראל ליצרנית ויצואנית גז. הגז הטבעי החליף את רוב הפחם בייצור החשמל, ויצוא למצרים ולירדן הפך לנכס מדיני.

אבל ההיסטוריה מאז מלמדת שהגז הוא גם נקודת תורפה. לפי OilPrice, הרישיונות ניתנו שמונה חודשים אחרי שהמלחמה עם איראן אילצה את ישראל לסגור את מאגר הגז הגדול שלה. כשרוב החשמל תלוי במספר מצומצם של אסדות, כל איום עליהן הוא איום על המשק כולו. חיפושים נוספים, ושחקנים נוספים, נועדו בין היתר להקטין את הריכוזיות הזו.

פרשנות: למה עכשיו – ומה צריך לקרות כדי שזה יצליח

יש קשר בין שתי ההחלטות. המלחמות והמשבר במצר הורמוז (הנפט קפץ שוב היום) הבהירו שמשאבים הם עניין ביטחוני, לא רק כלכלי. כניסה של חברה אמריקאית לים של ישראל היא גם סימן אמון של משקיעים זרים, אחרי שנים שבהן חברות אירופאיות היססו.

ובכל זאת, כדאי לשמור על פרופורציות. רישיון חיפוש הוא לא תגלית: רוב קידוחי החיפוש בעולם לא מוצאים מאגר מסחרי, ובאר ראשונה צפויה רק בתוך שלוש שנים. גם התוכנית למינרלים היא בשלב של מסגרת – בלי תקציב ויעדים מפורטים שפורסמו, ותלויה בממשלה הבאה. במקביל, הסיוע הצבאי האמריקאי עומד להסתיים בהדרגה, וחלק מהמשאבים שיידרשו יצטרכו להגיע מתקציב המדינה.

בשורה התחתונה: ישראל מנסה להפוך את לקחי המלחמה למדיניות של ביטחון משאבים – יותר גז, יותר שחקנים ויותר שותפויות בחומרי גלם. הכיוון ברור, אבל התוצאות, אם יגיעו, יימדדו בשנים ולא בכותרות.

המידע בכתבה הוא כללי ואינו ייעוץ השקעות.